ביה"ד מוסמך לדון בתביעת מזונות כשהצדדים אינם תושבי ישראל

בפנינו ערעור של אשה יהודיה, אשר איננה אזרחית או תושבת ישראל, על החלטת בית-הדין הרבני האזורי בבאר שבע מיום כ"א סיוון תשס"ח (24.6.08), ממנה עולה כי בית-הדין הרבני איננו מוסמך לדון בתביעת המזונות של האשה נגד בעלה היהודי, אשר גם הוא איננו אזרח או תושב ישראל.

בני הזוג נישאו זה לזה בגיברלטר כדמו"י בשנת 1988. מנישואין אלו נולדו להם ארבעה ילדים, מהם שנים קטינים. ערב ההליכים בבתי הדין בישראל התגוררו הצדדים בנפרד באנגליה. לטענת האשה, בגין אלימות קשה שהיא חוותה תחת בעלה, נאלצה להיפרד ממנו ולפתוח בהליכי גירושין בפני בית-הדין הרבני בלונדון. זאת, בנוסף להליכי גירושין אזרחיים שנקטה שם. זה תשע שנים שהבעל מעגן את האשה תוך שהוא מצהיר, לדבריה, כי לא יתן לה גט עד יום מותו. נסיונותיהם של דייני בתי-הדין השונים בלונדון לרכך את קשי-ליבו של הבעל לא צלחו, והוא סרב - ועדיין מסרב - להופיע בפני בית-הדין ולשחרר את האשה מעגינותה. בתמיכה בטענות אלו, צרפה האשה מכתב של בית-דין-צדק לונדון.

לטענת ב"כ האשה, סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, הינו מקור איתן לסמכותו של בית-הדין לדון בתביעת מזונות של אשה יהודיה, אף במקרים שבהם אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בתביעת גירושין שבין בני הזוג.

ב"כ האשה מסתמך על פרשנותנו לסעיף 4 הנ"ל בפסק-דין של בית-הדין הגדול מיום י"א תמוז תשס"ד בתיק 1239-53-1 פלוני נגד אלמונית (פורסם בנבו) אשר נסיבותיו היו דומות מאד למקרה דנן. אף שפסק-הדין האמור בוטל ע"י בית-המשפט העליון בפסק-הדין ב-בג"ץ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים פ"ד נט(4) 817 (להלן - פרשת סבג), סבור ב"כ האשה שיש מקום לחזור ולדון בסוגיה, וזאת לאור ביקורת ציבורית ומשפטית שנמתחה על דעת הרוב בפסק-דין זה. כן מסתמך ב"כ האשה על בג"ץ  2123/08 גבריאל אבקסיס נ' יפה כהן-אבקסיס (פורסם בנבו) שניתן זה מקרוב (6.7.08), ובו הביעו שופטי בית-המשפט העליון את חשיבות הצורך למנוע תופעות עגינות ולסייע לבעלי דין שאינם יכולים למצוא תרופה יעילה לבעייתם בבית-משפט של מדינה אחרת.

לעומת זאת, באת-כוח הבעל מדגישה כי הצדדים אינם אזרחי ישראל או תושביה, הצדדים לא חיו ואינם חיים בישראל ולא התכוונו לעלות ארצה, וכן כי ילדי הצדדים אינם חיים בישראל. לדברי ב"כ הבעל, פנייתה של האשה לבית-הדין בישראל נעשית בחוסר תום לב, בהעדר כנות תוך שימוש לרעה בהליכי משפט. מטרת התביעה היתה, ללכוד ולכלוא את הבעל במדינה זרה, קרי ישראל, בניגוד לרצונו, תוך ניתוקו מסביבתו הטבעית, מילדיו, מביתו וממרכז חייו. תביעת המזונות הוגשה תוך נסיון לעקוף את העדר סמכותו של בית-הדין לדון בתביעת הגירושין בין בני הזוג ולהפעיל על הבעל אמצעי לחץ בלתי ראוי על דרך עיכובו בישראל, כדי שיענה, על דרך כפיה זו, למתן גט. זאת ועוד, סוגית המזונות נדונה והוכרעה בפסק-דין חלוט בעניינים של בני הזוג, בבית המשפט האזרחי המוסמך באנגליה, מקום מושבם של הצדדים. גם הצורך במזונות אם היה קיים, מתעורר באנגליה שם מתגוררים שני הצדדים. ככל שהאשה רואה צורך בהערכה מחודשת של נושא המזונות עקב שינוי נסיבות, פתוחה לפניה הדרך לחזור ולפנות לבית-המשפט האזרחי במקום מושבם ולבקש את הכרעתו. חלפו כתשע שנים מאז נפרדו הצדדים וכשש שנים מאז פסק בית-המשפט האזרחי באנגליה בעניינם של הצדדים. הגשת תביעת מזונות בחלוף תקופה זו ועוד בישראל ולא באנגליה, מעידה בעליל כי לאשה אין ענין ממשי בתביעת המזונות וכל מטרתה היא לכפות על המשיב מתן גט. מעבר לכך הצדדים גרושים בגירושין אזרחיים באנגליה כבר תשע שנים, דבר שמעיד על חוסר כנות בתביעת המזונות. כיצד אשה גרושה תובעת מזונות לעצמה? למערערת פתרונים! ב"כ הבעל מוסיפה כי תביעת המזונות גם משוללת עילה, מאחר והאשה מקבלת כספים לצרכיה מן הרשויות במקום מושבה. כסימוכין לעמדתה מפנה ב"כ הבעל אל בג"ץ 8754/00 פלונית נגד בית-הדין הרבני הגדול ו-2 אח' פ"ד נ"ו (2), 625, וכן אל פסק הדין של בג"ץ בפרשת סבג.

ב"כ הבעל מסתמכת על דברי השופטת פרוקצ'יה בפרשת סבג, והיא מצטטת מהן ארוכות, בין היתר, אמרה השופטת פרוקצ'יה:

"תביעה שאינה כנה ואמיתית אינה מצדיקה הפעלת סמכות בית-הדין, ולא כל שכן, נקיטה באמצעי כפיה כדי לכוף על בעל דין את סמכות בית-הדין, תוך ניתוקו מסביבתו הטבעית והרחקתו לתקופה ארוכה מביתו ומילדיו".

טרם ניכנס לגופו של דיון, נציין כי לאחר הגשת סיכומי ב"כ הצדדים, קיבלנו הודעה מב"כ המערערת לפיה הגיש מטעמה תביעת גירושין חדשה בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, וזאת לאחר שהאשה ביקשה לעלות לישראל ולהתאזרח בה, וכעת בידה תעודת זהות ישראלית. תביעה חדשה זו טרם נדונה בבית הדין האזורי, ודיוננו להלן בא מנקודת מוצא לפיה האשה אינה אזרחית או תושבת ישראל וכך גם הבעל. נעיר כי התביעה החדשה אינה מייתרת את הצורך לדון בערעור זה, כי אנו עוסקים בסמכות בית הדין לדון בענין המזונות, בעוד שהתביעה החדשה, גם בהנחה שהאשה הינה כיום אזרחית ישראל, אינה מביאה את הדיון במזונות לגדרי סמכות בית הדין הרבני (סעיף 4א(ה) לחוק).

דיון

השאלה המשפטית שבפנינו היא, האם מוסמך בית הדין לדון בתביעת מזונות של אשה יהודיה נגד בעלה היהודי, כאשר שניהם אינם אזרחי ישראל או תושביה, וכאשר ברקע קיים סכסוך גירושין והאשה מעוניינת להתגרש. השאלה קשה במיוחד כיום, לאחר פסק הדין בדעת הרוב בפרשת סבג, בו נפסק כי יש לראות חוסר כנות בתביעת מזונות שכזו, כאשר הלכה למעשה האשה מעוניינת להתגרש.

בפסקי דין שניתנו על ידינו במספר פרשות, הפנינו קריאות אל המחוקק הישראלי לתקן את חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, באופן שבית הדין יוסמך לדון בתביעות גירושין של יהודים שזיקתם לישראל רופפת מתנאי הסמכות הקבועים בסעיף 1 לחוק. קריאתנו זו נפלה על אוזניים קשובות, ובתיקון מס' 3 לחוק, הוסף סעיף 4א אשר הרחיב מאד את תנאי הסמכות של בתי הדין בדונם בתביעות גירושין. כתוצאה מהתיקון לחוק נושעו כבר כמה וכמה נשים שסבלו קשות בגין סרבנות גט מתמשכת.

תנאי סמכות בית הדין שנקבעו לפי סעיף 4א לחוק, נוסחו בהתאמה ובקירוב לתנאי הסמכות שעל פי המשפט הבינלאומי הפרטי, כעולה מאמנת האג בדבר הכרה בגירושין ובפירוד שיפוטי, משנת 1970. מדינת ישראל אינה חתומה על אמנת האג זו, לאור העובדה שלא ניתן להכיר במדינת היהודים בגירושין אזרחיים של יהודים שנישאו כדת משה וישראל. הכרה שכזו מנוגדת לתקנת-הציבור הפנימית של ישראל. על פי ההלכה, אין לגירושין אזרחיים אלו תוקף הלכתי, וילדיה של אשה שתינשא בנסיבות אלו יהיו ח"ו ממזרים. עם כל זאת, ראתה הכנסת באמנת האג האמורה כמקור השראה וכבסיס ראוי להרחבת סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת גירושין.

למרבה הצער, לא ראתה הכנסת בעובדת היהדות של אשה מסורבת גט, כבסיס מספיק לדיון בתביעת הגירושין שלה, הגם שאין סמכות משפטית לשום בית דין רבני אחר מחוץ לישראל לדון בתביעתה לגירושין.

עם זאת ראוי להדגיש, כי סעיף 4א לחוק עוסק בעניני גירושין בלבד ותכליתו היתה להרחיב את סמכויות בתי הדין בענין זה. הוא אינו עוסק בסמכות בית הדין בנושא המזונות כענין בפני עצמו, ואין בו כדי להשפיע על היקף סמכות בית הדין בענין מזונות ובוודאי שאין לקרוא בו צמצום לסמכות זו.

שאלת פרשנותו של סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים - האם סמכות בית הדין לדון בתביעת אשה למזונותיה נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, חלה גם על נתינים זרים לא-תושבים - עלתה בפסיקת בית המשפט העליון לראשונה ב-ע"א 252/61 מנהלי עזבון המנוח מ. בזל (שרה בזל ואח') נ' רבקה בזל ט"ו 2037, 2041, והושארה שם ע"י השופט זילברג בצריך עיון. בהמרצה 135/58 קנול נ' בית הדין הרבני האזורי, פד"י י"ב 1622, 1623 (להלן - פרשת קנול), הכריע בית המשפט העליון, מפי השופט זילברג, באופן חד-משמעי כי אין צורך שבעלי הדין יהיו אזרחי ישראל או תושביה לצורך סמכות בית הדין על פי סעיף 4 לחוק. מקריאת פסק הדין בפרשת קנול, לא ניתן לדעת אם באותה פרשה היתה גם תביעת גירושין. אולם, ב-בג"ץ 159/63 אילון נ' הרב ורנר, פד"י יז 2340, 2341 (להלן - פרשת אילון נ' הרב ורנר), ב-בג"ץ 323/73 גולדברג נ' גולדברג, פד"י כח(1), 563 (להלן - פרשת גולדברג), וכן ב-בג"ץ 1796/03 כובאני נ' בית הדין הרבני הגדול (פורסם בנבו) (להלן - פרשת כובאני) היתה ברקע גם תביעת גירושין של האשה שלגביה לא היה לבית הדין הרבני סמכות שיפוט, ובית המשפט העליון ראה כדבר פשוט, שאין בעובדה זו כדי להעיב על סמכות בית הדין לדון בתביעת המזונות של האשה.

השופטת פרוקצ'יה מעלה בפרשת סבג (שם, 832) סימן שאלה, אם נכון נפסקה ההלכה אשר שללה את הצורך בקיום תנאי הסמכות הטריטוריאלית והפרסונלית הנדרשים לצורך סמכותו של בית ^-הדין על ^-פי סעיף 1 גם לתביעת מזונות שלא אגב גירושין על ^-פי סעיף 4 לחוק. השופטת מציינת כי נכון הוא שהחוק על ^-פי ניסוחו לא חזר ומנה את תנאי הסמכות הנדרשים לצורך סעיף 1 גם לעניין תביעת המזונות, אך נותרת השאלה בעינה אם לא הניח החוק כי דרישת הזיקה הטריטוריאלית והפרסונלית של בני ^-הזוג המתדיינים, הנדרשת לצורך תביעת הגירושין, אוצלת, בבחינת מובן מאליו, גם על שאר סמכויותיו של בית ^-הדין על ^-פי הוראותיו האחרות של החוק. השופטת פרוקצ'יה מודה כי ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון קבעה כי סעיף 4 לחוק אינו מחייב את התקיימותם של תנאי הסמכות הנדרשים לצורך סעיף 1 לחוק (פרשת קנול; פרשת אילון נ' הרב ורנר; פסקה 4 לפסק הדין; פרשת כובאני, בג"ץ 8754/00 רון נ' בית הדין הרבני הגדול). אולם, היא לא ראתה צורך בפרשת סבג בהכרעה בשאלה שהציבה, משני טעמים השלובים זה בזה:

(1)        תביעת המזונות שהגישה המשיבה בפרשת סבג כנגד העותר אינה נכנסת בגדרו של סעיף 4 לחוק, היות שאין היא תביעת מזונות "שלא אגב גירושין" באופן אמיתי, אלא היא תביעת מזונות הנכרכת בתביעת הגירושין, כמובנה בסעיף 3 לחוק, גם אם שתי התביעות הוגשו מבחינה צורנית כתביעות נפרדות. כתביעה נכרכת מתחייבים גם לגביה תנאי הסמכות הפרסונלית והטריטוריאלית הנדרשים לצורך תביעת הגירושין על-פי סעיף 1 לחוק. במקרה זה בני-הזוג אינם עונים על תנאים אלה, והם אינם מתקיימים בעניינם (שם, 833ה - 834ב).

(2)        כמו כן אין לייחס מעמד עצמאי לתביעת המזונות שהגישה המשיבה בצד תביעת הגירושין, משום שמדובר בתביעת מזונות שהיא כשלעצמה אינה אמיתית וכנה, וכל מטרתה היא להקים סמכות לבית-הדין הרבני בישראל לכפות על העותר ליתן גט. תביעה שאינה כנה ואמיתית אינה מצדיקה הפעלת סמכות של בית-הדין, ולא כל שכן נקיטת אמצעי כפייה כדי לכוף על בעל-דין את סמכות בית-הדין תוך ניתוקו מסביבתו הטבעית והרחקתו לתקופה ארוכה מביתו ומילדיו (שם, 834ב - ד, 839ה).

לדעת השופטת פרוקצ'יה, עמדתה אינה עומדת בסתירה לפסיקתו של בית ^-המשפט בפרשת כובאני. במערכת העובדות הנתונה בפרשת סבג מדובר היה בבני ^-זוג שעברו הליכי גירושין חלוטים בבית ^-המשפט האזרחי במקום מושבם ונתגרשו מהבחינה האזרחית לכל דבר ועניין. כן ניתן בעניינם פסק מזונות ומשמורת במדינת מושבם. בעניין כובאני לא הוצגו נתונים דומים מעין אלה; יתר ^-על ^-כן, בית ^-המשפט שדן באותו עניין לא נזקק לשאלות ולטענות המשפטיות שהועלו בפרשת סבג, וממילא לא הכריע בהן. מכאן שאין חפיפה ברקע העובדתי בנתונים העומדים ביסוד העניין וברובד המשפטי שעמדו לבירור בשני העניינים, ולכן ניתן להבחינם זה מזה.